שירת ישראל מעתי הזמנים

לכבוד לי:

ייחודו של ח.נ.ביאליק בזה, שידע לזהות את המילים הנדירות ההן, שנשכחה משמעותן ולהחיות ולהאיר ממחשכי הארץ.

בשירו של ביאליק "הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן"

קיימת סוגיה שלא הובנה לי כראוי.

נהוג לפרש השיר כשיר אהבה אל אישה מסתורית בשם "רחלה" ואני נוטה להסכים על מחשבה זו, 

אך האהבה לא תהא לדמות מסוימת, כי תהא האהבה המתוארת בשיר מכוונת ומרומזת על התורה.

ואף על פי שהיתה התורה פרוצה בעיני הגויים כי לא יוכלו לה להבינה, 

בעיניו של ביאליק היתה התורה ברה וטהורה והוא אֲהֵבָהּ בחייו כמו כן במותו כאשר יעלה אל משעול הקמה.

 "ואִם רָחֵלָה אֵינֶנָּה –אֲנִי אָנָה בָא?"

ללא התורה, אבדה דרכו. 

כי תהא התורה מקור השראתו עוד מימי ילדותו ואף מימי ינקותו אפופת המסתורין.

"פה יש לבריות והולכות הן רכיל"

כי ישמיצו הגוים אנשי הנכר את כבוד התורה, כי יפרשו בה כרצונם, ילעגו למאמינים ולדבקים בה,

אך דבריהם של המרכלים לא יגעו בו כי יודע חכמת התורה ואהבה ביניהם, ברית עולם.

ובערב, בערוב ימיו כי יצא אל משעול הקמה 

יבקש אותה שוב וענו בו - מן המילה עינוי הנפש, ומה אם היא תאחר? אך לא יבינו את עומקה של האהבה הזו.

וידע הוא כי ימות במקומו כי התורה היא חייו מקור שיריו

והיא תלווה אותו בחייו ובמותו אל משעול הקמה .. יחדיו.

הרמז לכך שביאליק מתאר את הקשר העמוק שנוצר בינו לבין התורה, הוא בפרק הראשון במילים

"הִיא יֹשְׁבָה לַחַלּוֹן וְשׂוֹרְקָהּ שְׂעָרָה"

ואין זה מן הראוי שהמשורר הלאומי יכתוב בשגיאות כתיב .. כך חשבתי בתחילה.

אך בחקור הכתובים הבנתי כי יורה על מילה שאבדה לה בנפתולי הזמן וביאליק, אשר כשרונו עצום, ידע והבין משמעותה..

וניסה להחיותה בשיריו.

הפסוק בירמיהו ב:כא פרוש המילה "וְשׂוֹרְקָה" בה השתמש ביאליק, ככתוב

"וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק" שהוא "כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת"

כלומר מהמשובחים שבמשובחים..

וכך גם לפי המפרשים.

לפי הנביא ישעיהו במשל הכרם כתוב:

"וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק"

היינו יבנה הכרם מהטוב ביותר ונטע בו את המשובחים שבגפנים.

רצה ביאליק לאמר

כי היא מן המשובחים ביותר, 

היא תהא לו ברה וטהורה ומשובחה..

התורה הקדושה שבליבו נצר אורה והחל מזיז עם.

בחלקו הראשון של המשפט כתב

הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ

יושבת על אדן החלון פרוצה וחשופה המציגה יופיה ושערה מלא ולא תבוש להציג את גופה\סוד יופיה..

והיא לְלֹא כְּחָל וְשָׂרָק מושכת היא עניין וסקרנות רבה.. מבלי כל מאמץ ולעיני המשורר תהא ברה, טהורה...

יראה בה את שאחרים אינם רואים..

 

משמעות השימוש במילה "שׂוֹרְקָה" בכוונה להדגיש שהיא משובחת ביותר.

בחלקו השני של המשפט, כמנהג תורה, מבאר ביאליק כך:

"בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה וּבְעֵינַי הִיא בָרָה."

למעשה ביאליק כותב את אותם הדברים,

פעם מוצפן ופעם מבואר ... רמז לתורה.

✍

כצפורני השמיר על ליבבי נחקק:

"צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ"