צִּיץ עֻלְפֶּה - חיים נחמן ביאליק

צִּיץ עֻלְפֶּה - חיים נחמן ביאליק (1873-1934)

מקור המילים..

"צִּיץ" = "פֶרַח"

כפי שנכתב אז ביְשַׁעְיָהוּ מ',
"יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ"

ונכון ליום הזה משמעות המילה צִיץ היא פֶרַח.

"עֻלְפֶּה" = "חלש"

אֶסְבְּרָא מִדַּעְתִּי:
אם נפנה אל ספרי הנְבִיאִים, 
המילה "עֻלְפֶּה" מופיעה רק פעם אחת בספר יְחֶזְקֵאל ל"א פסוק ט"ו:

"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכׇל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה" 

במילים "רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי" 
ניתן להסיק שהמשמעות היא לאֵבֶל, אֵבֶל כָּבֵד.

אפילו העצים והפרחים וכל "עֲצֵי הַשָּׂדֶה" 

יהיו באֵבֶל עמוק, כאשר ראשיהם מוטים מַטָּה

כאדם שנמצא באֵבֶל כָּבֵד וראשו אל האֲדָמָה. 

על כן "עֻלְפֶּה", כמי שרואה פֶרַח, שראשו מַטָּה בעילפון 
ויאמר שוודאי חסרים לו מים או שמש .. 
ובמקרה שלנו.. חָסְרָה הרוּחֲנִיּוּת או אֵבֶל כָּבֵד.

חז"ל:
רש"י: עליו עולפה – כאדם שמתעלף ורוחו פורחת 
לקח טוב: ונתעלפה, וכמעט שפרחה נשמתה 
ר׳ אליעזר: עלפה – מצמאון מים. 
רד"ק: עלפה – שם תאר מן ויתעלף תִּתְעַלַּפְנָה
מצודת דוד- עליו עולפה – בעבור מפלתו נתעלפה כל אחת מהעצים לגודל החרדה ולפי שהמשילו לארז אמר שעצי הלבנון התאבלו עליו ורצה לומר כל שריו וגבוריו התאבלו על מפלתו.  

"צִּיץ עֻלְפֶּה" בכתיבת ח.נ.ביאליק,
כוונתו כפֶרַח חלש, ללא מים, על סף העִלָּפוֹן.
הסבר נוסף ניתן למצוא באתר האקמיה ללשון העברית 
בלשון עֵדֶר עֻלְפֶּה ועל ביאור מילות שירו של שאול טשרניחובסקי

ואוסיף עוד מִדַּעְתִּי: 
בשירו "שִׁירַת יִשְׂרָאֵל", חיים נחמן ביאליק, 
רצה לאמר במילים האלו: 
"כִּי מַה־שִּׁיר יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה – צִיץ יָבֵשׁ, צִיץ עֻלְפֶּה" 
שהיא התּוֹרָה! 
שִׁיר ישראל = שִׁירַת ישראל, שהיא התּוֹרָה. 

כפי שכתוב בדברים ל"ב בפסוק מ"ד: 
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת" 

רצה לאמר:
עם יִשְׂרָאֵל ללא תּוֹרָה = עֲצִיץ פֶרַח שלא הושקה